נופים שעוצרים את הנשימה,
סיפורים שפותחים את הלב

שנים שמעתי סיפורים על צעירים שטסים לבד להודו. הם אורזים מוצ׳ילה, קונים כרטיס ופשוט יוצאים. ובשקט שבין הסיפורים עלתה בי שאלה: למה אצלם אין פחד, ואצלי הוא מופיע?

הייתי קצין. הייתי סמנכ״ל. ליוויתי אנשים ברגעים של חוסר ודאות. ובכל זאת משהו בי היסס. לטוס לבד? בלי לדעת לאן? בלי מסגרת ובלי תפקיד שיגיד לי מי אני?

כל אחד מאיתנו נושא בתוכו הסכמות ישנות על מי שהוא ועל מה שמותר לו. אחת ההסכמות שלי לחשה לי: ״זה לא בשבילך.״ אבל הסכמה היא רק סיפור שבחרנו להאמין בו. ואם בחרתי בו פעם, אני יכול לבחור גם אחרת.

אמרתי לעצמי: אם הם יכולים, גם אני יכול. שמעתי מספיק סיפורים לכאן ולכאן, ובחרתי להאמין שאמצא את הדרך.

הילדים פירגנו, וגם חייכו את החיוך הזה של תמיהה: ״אבא? הודו? לבד? מאיפה זה בא לך?״

בגיל 46, בפסח, כשאני עדיין סמנכ״ל בפועל, לקחתי חופשה ארוכה והזמנתי כרטיס. זה עוד לא היה המסע הגדול. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת בחרתי לצאת לפגוש את עצמי, בשקט, בלי התפקיד.

ובפנים התחיל לזוז משהו שכבר לא חזר אחורה. עוד לא ידעתי מתי ואיך, אבל כבר אז נזרע בי הזרע למסע עמוק יותר.

וזה קרה, כמו שהבטחתי לעצמי. בגיל 50 יצאתי שוב, הפעם לשנת מסע. שנה פתוחה, בלי מסלול ובלי הגדרה, שנה של תנועה, שקט, טבע ותובנות.

כאן אני משתף את מה שפגשתי בשנה הזו, בגוף, בלב ובליבם של אחרים. וכמו כל דרך, גם זו מתחילה בצעד הראשון...