לה והקרדונגלה - כשהנוף הפנימי משתנה כמו ההרים

אחרי רישיקש עליתי על טיסה לצפון. כבר מהמטוס ראיתי את הנוף מתחלף. הירוק הפך לחום, ההרים התקרבו, שלג הציץ מלמעלה, ומשהו בי נרגע. נחתנו בלה, בירת חבל לדאק. תרבות אחרת, אנשים אחרים: בודהיסטים שהיגרו מטיבט, פנים שקטות, מקדשים צבעוניים וקצב חיים אחר. לא באמת ידעתי מה היעד הבא. בכל פעם שהחבר שצעד איתי במסע שאל “לאן עכשיו?”, עניתי לו: “אתה כבר תדע. הדרך חכמה יותר מההולכים בה.”

אז איך הגענו לקרדונגלה? קרדונגלה נמצאת בגובה שבו הנשימה קצרה והנשמה מתרחבת. אולי ראיתם פעם את הכתבה של דני קושמרו על “דרך המוות המסוכנת ביותר באסיה”? השלג, הפינוי המוטס, הדרמה, הכול אמיתי. מה שלא תכננתי הוא שבמסע שלי אמצא את עצמי בדיוק שם. בלי מסגרת, בלי צוות צילום, לא ככתב. רק אני וחבר שפגשתי בתחילת הדרך, עם ציוד בסיסי: בקבוקי חמצן, כדורי גובה, אוהל פשוט, וג’ריקן שהתפוצץ והרטיב את כל הבגדים בדלק. ובכל זאת יצאנו לדרך.

הכביש מתפתל ומטפס אל גבהים שהגוף כבר לא רגיל אליהם. השפתיים מכחילות, הדופק מואץ, וכל נשימה מרגישה כמו טיפוס בפני עצמו. והרבה שתיקה. המון שקט. ואז מופיע השלט: Khardung La, 18,380 רגל. אחד המעברים הגבוהים בעולם שאפשר לעבור בהם ברכב. אבל הגובה הוא רק הסיפור החיצוני. דווקא בשיא הדלילות פתאום מרגישים עומק. כשהאוויר לא נותן לנשום בקלות, הלב נושם בשבילך. זה לא בגלל הנוף וגם לא בגלל ההישג. זה בגלל השקט שפתאום מדבר בשפה אחרת.