דרמסלה - להסתדר לבד ולהרגיש שלא באמת לבד

זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי לבד לחו״ל.

פסח 2019. נחיתה בדלהי: עיר רועשת, צפופה וצבעונית, במדינה של עולם שלישי.

לא הייתה לי תוכנית ברורה ולא הייתה מסגרת. רק אני, מוצ’ילה וכרטיס פתוח. הייתה בי סקרנות גדולה, הייתה אופטימיות, והיה גם קצת חשש מהלא נודע. שמעתי סיפורים על בעיות וסכנות עם נהגי המוניות בעיר, ולא ממש ידעתי למה לצפות. ובכל זאת, משהו בי בחר לסמוך על הדרך ולא להניח מראש שהגרוע יקרה.

משם נסעתי ישר צפונה, לדרמסלה. עיר שקטה ומורכבת, עם תחושה של התחלה. להפתעתי הסתדרתי מצוין. פגשתי שם את האחיין שלי, שטייל אחרי הצבא עם בת זוגו וחברים. זה היה מפגש מרגש ומוכר, וגם קצת לא צפוי.

באותם ימים בדרמסלה הכרתי גם קבוצה של מטיילות מישראל. אחת מהן הכירה נער הודי בן 14, ונשארנו איתו בקשר. באחד הערבים ישבנו יחד במסעדה ודיברנו הרבה. ניגנתי בגיטרה, והוא, בעיניים בורקות, ביקש שאשאר. היה בו רצון פשוט שדמות של גבר תהיה שם איתו.

בסוף הערב הוא חיבק אותי, הוריד מהצוואר שרשרת ואמר שזו שרשרת המזל שלו. הוא התעקש לתת לי אותה במתנה. התלבטתי ובהתחלה סירבתי, אבל הוא עמד על שלו, והתרגשתי עד דמעות. באותו רגע של קרבה פשוטה שלפתי צמיד שקניתי כמתנה לילדים שלי. היה חרוט עליו באנגלית: “Sab Kuch Milega”, ובהודית פירושו: “הכול אפשרי”.


נתתי לו את הצמיד והסברתי לו את המשמעות. ראיתי איך המילים נכנסות אליו עמוק, כאילו מישהו מאמין בו באמת. בערב אחר נפגשנו שוב, בהופעה של תיירים, והנער לא הפסיק להתלהב מהגיטרה.

בסוף אותו ערב נתתי לו כסף שיקנה לעצמו גיטרה. כשכבר הייתי בארץ, הוא שלח לי בגאווה תמונה: הוא עם הגיטרה החדשה, מנגן לאמא שלו ולאחיותיו הקטנות.

זה לא היה עוד מפגש חולף. זה היה חיבור אמיתי, והוא נמשך עד היום. הנער הזה גדל בלי אבא, והוא מפרנס את אמו ואת שתי אחיותיו. הוא מלא חוכמה, יצירתיות ואומץ, והוא הזכיר לי מהי עוצמה אמיתית: לא להפסיק לחלום, גם כשאין כמעט כלום.

הצטרפתי ללימודי מדיטציה ודמיון מודרך בטושיטה, מרכז שנמצא על ההר בתוך יער ירוק. שקט פנימי, נזירים, תרגולים, אוכל צמחוני פשוט והרבה רגעים של התבוננות. ודווקא שם, לבד, הרגשתי שאני לא לבד. הייתה בי תחושת שייכות עמוקה. היא לא באה ממי שמכיר אותך. היא באה מהמפגש עם עצמך.

במהלך הלימודים הכרתי שתי מטיילות מישראל. החיבור בינינו היה טוב, קליל ונעים. בילינו יחד כמה ימים, טיילנו ודיברנו. כשהן החליטו להמשיך למנאלי, עמדה בפניי ההתלבטות הראשונה: להצטרף אליהן, או להישאר לבד.

בחרתי להישאר עוד קצת לבד בדרמסלה. רציתי לחוות גם את הלבד ואת השקט. לא רציתי לנסוע רק כדי לא להיות לבד. רק אחר כך המשכתי גם אני הלאה, למנאלי.