קאסול ועמק פרוואטי - סדק שנפתח

אחרי פרידה מרגשת ממנאלי יצאתי לנסיעה ארוכה בין יערות עבותים, כבישים צרים, נחלים שוצפים, מפלים וירוק שלא נגמר… משהו בי כבר היה שונה. הרגשתי בטוח יותר, משופשף יותר, כאילו כבר למדתי משהו על איך להיות עם עצמי.

עמק פרוואטי התגלה כעולם מהאגדות. טרקים, כפרים קטנים, נופים עוצרי נשימה וחוויות שחרוטות בי עד היום. אחרי יום טרק ארוך בחרתי לצאת לבד. עליתי לתצפית גבוהה במיוחד, ונשימתי נעתקה: מפלים בלי סוף זורמים אל נחל כחול, צמחייה מכל עבר, וכפרים נטועים בתוך הירוק.

פגשתי שם אישה הודית מבוגרת, והיא הגישה לי צ’אי מסאלה. ישבתי על גג ביתה שעתיים מול הנוף, ולמדתי ממנה שפשטות מנצחת מורכבות. כוס צ’אי חמה, גג פשוט ונוף פתוח היו שיעור חזק יותר מכל ספר או הרצאה. היא לימדה אותי שהחיים לא צריכים להיות מסובכים כדי להיות מלאים.

היו עוד טיולים בכפרים סמוכים, עוד חברים חדשים, עוד טרקים ועוד רגעים של שקט שנפתח מבפנים. משם חזרתי לדרמסלה ללילה אחרון, ואז טסתי חזרה לארץ. אבל חזרתי אדם אחר. הילדים שלי אמרו שלא חזרתי אותו אבא. הייתי פתוח יותר, משוחרר יותר ונינוח. גם הקשר בינינו התחיל להשתנות, בדיוק כמוני.

הבנתי משהו פשוט וגדול: ניסיתי לתקן את העולם ולא הצלחתי, אבל כשהתחלתי לתקן את עצמי, גיליתי שכך בדיוק מתקנים את העולם.

כשחזרתי ידעתי שזה לא היה רק טיול. זו הייתה התחלה של משהו חדש, כמו סדק שנפתח והראה לי שאפשר לחיות אחרת. ומאז… משהו בתוכי לא חזר לישון, כמו מי שהתעורר מחלום ולא יכול עוד להעמיד פנים שהוא ישן. המשכתי בתפקידי כסמנכ״ל. ניהלתי, ליוויתי, ייעצתי. אבל בפנים ידעתי שזה זמני. ידעתי שיגיע עוד רגע כזה… רגע שבו אצטרך לבחור שוב. וכשהוא הגיע, הוא לא היה פתאומי. הוא היה שקט ומדויק, אותה תחושת אמת שחוזרת.

וכמו אז, במונית ההיא במנאלי, שוב שמעתי את הקול: “תעצור את המונית, זו לא הדרך שלך.” גם הפעם בחרתי להקשיב. ידעתי שהשלב הבא לא נמצא בלוח השנה. אז בגיל 50 שוב ארזתי מוצ’ילה, הנחתי בצד את המסגרות ויצאתי. עזבתי תפקיד בכיר אחרי 12 שנים, משכורת גבוהה וביטחון תעסוקתי, ויצאתי למסע של שנה פתוחה. בלי תפקיד, בלי יעד, בלי לוח זמנים. שנה של חופש, הקשבה ותנועה.