מנאלי - תעצור את המונית!

אחרי כמה ימים בדרמסלה נסעתי למנאלי. זכרתי ששתי המטיילות הישראליות שפגשתי בדרמסלה נמצאות שם, ואכן נפגשנו שוב. כיף להגיע למקום חדש ולפגוש אנשים שאתה מכיר. הן סידרו לי חדר אצל משפחה מקומית מדהימה. בילינו יחד ערב מרגש, טיילנו ושוחחנו, והיה בינינו חיבור פשוט ונעים.

באותו ערב אחת מהן סיפרה לי שהיא מוזמנת לחתונה בדרום. נסיעה של שלוש־עשרה שעות לכל כיוון, שלושה ימים שלמים. היא הציעה לי להצטרף. חשבתי על זה כל הלילה… אבל בבוקר ארזתי כרגיל, כאילו ברור שאני בא. לא עצרתי לחשוב. כנראה שמה שבאמת פחדתי ממנו היה להישאר לבד. ירדנו יחד למונית שהוזמנה מראש, עם נהג הודי מקומי. העמסנו את המוצ'ילות ונסענו בדרך עפר מתפתלת בין עצים רטובים. גשם דק טפטף, הדרך הייתה בוצית, ושירים בהודית התנגנו במונית. ופתאום… התחיל דיאלוג פנימי:

“אתה באמת רוצה לנסוע דרומה? או שאתה בורח מהלבד?” “אתה מסתתר מתחת לסינר שלה.” “אתה מספר לעצמך סיפור שאתה מטייל לבד, אבל כרגע אתה רק מפחד לבחור בזה באמת.”

עברו עשרים דקות, ועוד חמש… הגשם המשיך לטפטף, והקול הפנימי נעשה חד ומדויק. כבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. ואז אמרתי לנהג: “תעצור את המונית!” זה משפט שלא אשכח לעולם… היא הופתעה ושאלה אם אני צריך שירותים. סיפרתי לה מה אני מרגיש באמת: רציתי טיול לבד, ופחדתי ממנו. היה לי ממש כיף לבלות ביחד, אבל החלטתי להמשיך בתוכנית שלי. אמרתי את האמת שלי בפשטות, גם כשהיא לא נוחה.

היא קיבלה את זה בכנות ובהבנה. ירדתי אל השביל הבוצי עם שני תיקים ועם לב פועם. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבהירות כזו מה זה להקשיב לעצמי. גם כשזה לא נוח, גם כשאין ודאות, וגם כשאין מי שיחזיק אותי.

התחלתי ללכת ברגל חזרה למנאלי. הגשם המשיך לרדת, והשביל היה רטוב ומלא שלוליות. זה היה “לבד” מסוג אחר. לא בדידות, אלא מרחב. לא עטפתי אותו בעשייה או בחיוך אוטומטי. נתתי לו להיות כמו שהוא: לבד שבחרתי בו, שקט שנפתח מתוכי ולא מבחוץ, אי־ודאות שהפכה לחופש. כל אלה פשוט הזמינו אותי לפגוש את עצמי... הלכתי באדמה הרטובה, הגשם טפטף, ובראש היו לי הרבה מחשבות. ולאט לאט התחלתי להרגיש טוב. זה פשוט הרגיש נכון. גיליתי איך זה מרגיש להקשיב לעצמי, באמת.

אחרי כחצי שעה של הליכה עבר נהג טוקטוק ועצר לי. חזרתי לבית של המשפחה, התיישבתי בחדר ושאלתי את עצמי: מה עכשיו? חברה אמרה לי פעם: “אם אתה לבד וחוטף ‘כאפה’, צא החוצה. יקרו דברים.” אז יצאתי, שלוש פעמים. הלכתי ברחוב למטה וחזרתי. יצאתי שוב וחזרתי שוב... אוויר פסגות, כפר שקט, אבל שום דבר מיוחד לא קרה. בפעם השלישית ירדתי שוב, והפעם פגשתי בחור שחזר מהבייס קמפ של האוורסט. התחברנו, סידרתי לו מקום לישון באותו בית, ומשם באמת התחילו דברים להיפתח.

הצטרפו אלינו עוד מטיילים, מקומיים ומטיילים מכל העולם. היו שיחות עד תוך הלילה, גיטרה, סיפורים על תרבויות ועל מנהגים. המשפחה המקומית בישלה בשבילנו מאכלי חג, רק כדי שנרגיש בבית. וזה עבד.



היה שקט, היה צחוק, והייתה תחושה אמיתית של שייכות וחופש. נשארתי שם שבוע שלם. מהיסוס עברתי לחוויה של חיבור אנושי, ומבדידות שקטה לתחושת יחד שנשארה בי עד היום. כשעזבתי היה קשה. כולם נופפו לי לשלום מהמרפסת ומהחלונות. זה היה רגע של אהבה שלא אשכח. הם דאגו לי לפינוק עטוף בנייר כסף, שיהיה לי לדרך. נפרדנו בחיבוק, והמשכתי הלאה, 12 שעות נסיעה לקאסול, עם עיניים נוצצות ודמעה קטנה בזווית העין. לכיוון עמק פרוואטי, מאִי־ודאות אל חוויות שעוד לא חוויתי. ושם, בשביל הבוצי ההוא, התחילה החירות הפנימית.