אל האגמים צ'ומורירי וצ'וקר - חישוב מסלול מחדש

המפגש עם הביקורת הפנימית לפעמים דווקא המפגשים הכי לא נעימים מביאים את התובנות החשובות ביותר. ישבתי במסעדה קטנה בלה. כבר ארבע שעות דיברתי עם מטייל אוסטרלי שיחה עמוקה על תרבות ועל התפתחות אישית. ואז נכנסה בחורה ישראלית צעירה. היא כמעט לא שמעה מה אמרנו, אבל זרקה בעברית: “אתם מדברים שטויות, אי אפשר לחיות ככה, אלו רק סיסמאות.” המילים שלה נגעו בי. הרגשתי תנועה רגשית לא נעימה בבטן. כשחזרתי לחדר עם חבר, סיפרתי לו שמשהו במה שקרה במסעדה לא יושב לי טוב. הוא אמר: “עזוב, היא רק ילדה.” ובאותו רגע נזכרתי בעיקרון עין הבדולח: מה שמעצבן אותך בחוץ קיים גם בך. אז במקום לדבר על זה, החלטתי ליישם את זה. הבנתי שהמילים שלה הדהדו בי כי גם אני מבקר את עצמי. על הלבוש, על ההתנהגות, על ההחלטות. יש בתוכי שופט פנימי, והיא רק השמיעה בקול את מה שהוא כבר אומר לי. כך הביקורת שלה הפכה למתנה: הזדמנות לראות שכבה של ביקורת פנימית, ולנקות אותה.

הבחירה בין פחד לאמון באותו ערב הראה לי החבר האוסטרלי על המפה שני אגמים נסתרים, צ'ומורירי וצ'וקר. “אפשר להגיע לשם רק שלושה חודשים בשנה. הדרך לא פשוטה, אבל אפשרית, ועכשיו זה בדיוק הזמן,” הוא אמר, והעיניים שלו נצצו. המחשבות עלו אצלי מיד: “לצאת שוב? להסתכן שוב? רק עכשיו חזרנו…” ו“יש לך ילדים וחיים לחזור אליהם.” אבל הפעם בחרתי אחרת. ניהלתי את המחשבות שלי, והחלפתי את החשש במחשבות שמקדמות ומחזקות: “אני סומך על עצמי ועל הניסיון שלי. הצלחתי עד עכשיו, ואין סיבה שלא אמשיך.”

זו הייתה נקודת מפנה. הבנתי שאמון הוא בחירה פעילה ולא תחושה שמחכים לה. ניגשתי לחבר שלי, שישב עם עוד שני חברים שהכרנו בלה ועם שתי ידידות שלהם. הראיתי לו את המקומות על המפה ואמרתי בחיוך: “עכשיו אתה כבר יודע מה היעד הבא שלנו.” גם החברים והידידות רצו להצטרף, והחלטנו לצאת מוקדם בבוקר. התחלנו להתארגן: ציוד מיגון, מים, דלק וציוד בסיסי. והייתה התרגשות של מסע חדש.

כשהמציאות מלמדת אמון בבוקר יצאנו לדרך. ארבעה אופנועים, שישה אנשים, טפטוף קל וקור של בוקר. תחושה של התחלה חדשה. לקראת הצהריים הרגשתי שהאופנוע לא יציב, וכמעט החלקתי. עצרתי. פנצ'ר בגלגל הקדמי. לזה לא נערכנו. היה לי לא נעים שבגללי כולם מתעכבים. הצעתי שימשיכו לפני שתרד החשיכה, ואני כבר אסתדר. אבל מבחינתם זו לא הייתה אפשרות. שני חברים רכבו לכפר סמוך וחזרו עם שני נערים ומשאבה. הם ניפחו את הגלגל, והצלחנו להגיע לכפר. שם חיכינו כמעט שעתיים למי שכינו “מתקן הפנצ'רים המקומי”. ואז הוא הופיע: זקן בן 85, בקושי הולך, לא מדבר, תיק קטן ביד, ובידו מדבקה לתיקון פנצ'רים של אופניים.

בהתחלה חשבתי שהם צוחקים: “לזה חיכינו? אולי היינו צריכים להביא משאית לכפר אחר.” אבל מיד שיניתי גישה: “אם הכול מדויק, אני סומך, אני מכבד, וכל מפגש הוא לא סתם.” בגשם, בלי מתקן הרמה, רק על ארגז וצמיג, הוא פירק את הגלגל. הוא שפשף באבנים, מרח דבק בעזרת ידית של ארון, ותיקן ביצירתיות אין־סופית. אחרי זמן רב האופנוע חזר לחיים. הבת שלו אמרה: “הוא לא לוקח כסף, תן כמה שאתה רוצה.” נתתי בנדיבות. והרגשתי שהוא תיקן לא רק את האופנוע. הוא תיקן גם אותי. מסתבר שהזקן הזה כבר חילץ הרבה מטיילים כמוני בהימלאיה.

הפגישה עם עוצמת הטבע החשיכה התקרבה. היינו רטובים ועייפים, והתלבטנו אם להישאר בכפר או להמשיך. החלטנו להמשיך, בלי עצירות ובלי הפסקות, כי חששנו מהחושך. הדרך הייתה חולית וקשה. הקור חדר לעצמות, הגוף רעד, הבגדים היו רטובים… ואז, בדיוק כשראינו את הכפר מרחוק, בשקיעה, זה קרה. עדר של סוסי פרא רץ במקביל אלינו. הם דהרו במהירות של כמעט 50 קמ״ש, ליוו אותנו עד הכפר, חצו את הדרך לפנינו ונעלמו אל תוך החושך. ברגע הזה נעלמו הקור והכאבים. נשארה רק פליאה מול עוצמת הטבע. זו הייתה קבלת פנים עוצמתית לכפר.

בכפר לא מצאנו מקום לינה. התפצלנו וחיפשנו בקור, בלי הצלחה. אחרי חצי שעה אחת הידידות צעקה: “בואו, מצאתי!” זו הייתה משפחה הודית שלא היו לה חדרים פנויים. אבל בעלת הבית ראתה שאנחנו רטובים ובלי מקום לישון, והציעה לנו את חדר המזרונים שלה. רק בבוקר, כשיתפנה חדר, נוכל להתקלח. כמובן שהסכמנו. החלפנו בגדים, והם בישלו לנו ארוחה חמה וטובה כל כך: אורז, ירקות מבושלים, מאכלים מקומיים, וכמובן צ'פאטי.

בבוקר, כשראינו את הנוף מהגג, לא האמנו איפה ישנו. ישבנו על הגג של בעלת הבית עם קפה של בוקר, ואחר כך המשכנו אל האגם השני. שוב היינו מוקפים בסוסי פרא ובטבע מדהים. בדרך חילצנו שוב אופנוע של חבר שנתקע, ופגשנו מטיילים. וכל הזמן הזה, נופים פראיים וחוויות שנחרטו בלב.