שנת מסע, מה שחשבתי שיהיה טיול - הפך למסע של גילוי

הגעתי לדלהי לבד. בלי מסלול ובלי תכנון. רק מוצ’ילה, אמון והרבה מחשבות טובות. עוד בטיסה החלטתי להתחיל ברישיקש. עליתי על מונית, ושם פגשתי את הבחור הראשון שהצטרף אליי למסע. גם הוא לא תכנן כלום, בדיוק כמוני. כבר שם, בשדה התעופה, הבנתי משהו חשוב: כשאתה פתוח, האנשים הנכונים מוצאים אותך.


ברישיקש הכרתי חברים חדשים. שכרנו אופנועים, רכבנו ביערות ובכפרים ועשינו טרקים למפלים. ונכנסתי עוד ועוד אל התרבות המקומית. זו עיר של יוגה, מדיטציה ורוחניות, אבל גם של צפיפות איומה. כבישים פקוקים, המון אדם בכל מקום. ובכל זאת, הכול מסתדר. יש סדר בתוך הבלאגן.

בדרך פגשנו את מיקומי, מורה יוגה שהפך לחבר ולשותף למסע. עשינו יחד טרק למפל הגדול, רכבנו על הגשרים הצרים והמכוסים של רישיקש, והלכתי לאיבוד בתוך האנרגיה: רוח, טבע, נהר, צחוק, תנועה.


ערב לפני שנסעתי שאל אותי הבן שלי: “ומה אם לא תמצא איפה לישון בלילה הראשון?” חייכתי ועניתי: “אז אשן איפה שכל מחוסרי הבית ישנים, ובבוקר אמצא מקום.” כי איכשהו תמיד הסתדרתי. הפחד מהלילה הראשון היה סיפור על משהו שעוד לא קרה. ושם למדתי משהו עמוק:


לא משנה לאן אתה הולך, אתה תמיד מביא איתך את עצמך. והגישה שלך היא שצובעת את הדרך.