93 אחוז חמצן - ותובנה על חוסן אמיתי

במהלך הרכיבה החום שלי התחיל לעלות לאט לאט. ככל שעלינו בגובה, החמצן ירד והנשימה נעשתה כבדה יותר. לקחתי כדורי גובה, ובכל זאת האף נזל והראש היה כבד. אבל האנרגיה של הדרך, של החברים ושל הנוף לא נתנה לי לשקוע בתחושה הפיזית. הייתי מרוכז ברכיבה, בהרים, ברגע.

לקראת הצהריים קלטתי כפר קטן. לפי גוגל־מפות יש בו מרפאה, אז עצרנו. בפנים חיכה לנו רופא צעיר, בן 24 לכל היותר, אבל מקצועי, נינוח ודואג. הוא בדק אותי, ומד החמצן הראה 93%-94%. על הגבול. הוא הסביר שאם זה יורד, כדאי לרדת לקָזָה (Kaza). שם הגובה נמוך יותר והנשימה קלה יותר. הוא בדק גם את כל החברים וצייד אותנו במים ובכדורים. זה היה מפגש בגובה העיניים, בלי ריחוק. רק טוב לב ואכפתיות אמיתית.

משם המשכנו למוּד (Mud) שבעמק פִּין. כפר זעיר, כמה בתים, גנרטור חלש ובלי חשמל קבוע. ובכל זאת יש בו הכול: אוכל חם, אנשים מחייכים, טבע עוצמתי ותחושה של מלאות. דווקא במקום שחסרים בו מים, דלק וקליטה, ואפילו ביטחון, עם כל הסיפורים על נמרי שלג, הרגשתי הכי מוגן. זה פרדוקס שרק הטבע יודע לייצר.

בחרתי לא לתת למחשבות על נפילה או תקלה לגדול. הן הופיעו כמו עננים, ונתתי להן לחלוף. התמקדתי במחשבות שמחזקות ומעצימות אותי.

נשארתי עם שלושה עוגנים: הקשבה לדרך, אמון בניסיון שלי, ותמונה פנימית ברורה של עצמי חוזר בריא ובטוב.

ובכל אתגר, טכני או מנטלי, משהו נשלח אליי: יד מושטת, משאית שעוצרת, חילוץ של אופנוע, חיוך של מקומי.

הטבע מלמד אותי שכשאני בתנועה נכונה, הדברים מסתדרים.