הדרך לתורתוק - גבול פקיסטן
מקרדונגלה המשכנו צפונה, דרך עמק נוברה. נופים עוצרי נשימה: הרים ונהרות שמשתלבים זה בזה, ירוק לא צפוי בלב המדבר, מפלים. אבל ככל שהתקדמנו, משהו באוויר התחיל להשתנות. הדרך לתורתוק כבר מרגישה אחרת. בסיסים צבאיים פזורים לאורכה, הרבה נוכחות של הצבא ההודי, ואנרגיה שקשה להסביר. כאילו האדמה עצמה זוכרת את המלחמה שהייתה כאן.
ואז, ממש סמוך לגבול פקיסטן, מגיעים לתורתוק. כפר קטן, מיוחד ושונה. ברקע נשמע מואזין חזק, לא מהכפר עצמו אלא מהצד השני של הגבול. הודים מוסלמים, פנים טובות, טבע מרהיב והרבה מים זורמים. הכול ירוק, חי ושופע, ובאותה נשימה גם מתוח. קיבלו אותנו יפה, עם תה חם, חיוך ושיחה נעימה. אבל מתחת לפני השטח הרגשנו משהו אחר: קצת יותר חשדנות, קצת פחות קלילות.
וכנראה שגם זה חלק מהיופי של המקום: להישאר פתוחים גם כשלא הכול נינוח, ולא לקחת את החשדנות באופן אישי.
שם לא מצאנו דלק, וכמעט נשארנו על ריק. המזל, והתנהלות מדויקת עם כל טיפה, הביאו אותנו עד דיסקית. שם הצלחנו לתדלק ולהמשיך ליעד הבא: אגם פנגונג צו.
התובנות שלי מהדרך ומתורתוק
מפגש עם תרבות אחרת מרחיב לב: במנזרים של דיסקית פגשתי נזירים וילדים שחיים בפשטות שונה לגמרי. זה גרם לי לשאול את עצמי כמה מהדברים שאני מחזיק חיוניים באמת, וכמה הם רק הרגל.
חיים על הגבול מזכירים מהות: השהות בעמק קרוב לגבול פקיסטן הייתה שיעור על שבריריות ועל בחירה. זה מקום לא בטוח ולא יציב, ודווקא שם האנשים חיו בנינוחות ובאמון.
פשטות מחזיקה עומק: בכפר קטן על הגבול, בלי הרבה אמצעים, ראיתי איך חום אנושי וחיים פשוטים יוצרים עושר מסוג אחר. “מי שיש לו מעט, חי בפשטות. מי שמסתפק במועט, חי בעושר.”
צידה לדרך: גם על גבול מתוח אפשר לחיות בפשטות, באמון ובשמחה. אולי הגבול האמיתי עובר בין הפחד לבין היכולת לבחור בחיים, ולא בין מדינות.
לצפייה בסרטונים
השאירו פרטים ואצור איתכם קשר
© 2026 כל הזכויות שמורות למכללת I’M