מתורתוק לאגם פנגונג צו: מסע בין קצוות

אחרי הלילה בתורתוק יצאנו לרכיבה ארוכה אל אגם פנגונג צו. כמעט עשר שעות של רכיבה מאתגרת: חולות, סלעים, מעברי מים, גבהים שמשתנים, קטעים טכניים לא פשוטים ודלק מוגבל. בדרך פגשנו חבורת רוכבים הודים. זה היה אחד מאותם חיבורים אקראיים שפתאום הופכים את הדרך לקלה יותר. צחוק משותף בין המהמורות, מחוות קטנות של עזרה, כמו זיכרון ישן של אחווה בין זרים. זה תמיד הפתיע אותי. בכל מעבר טכני ובכל חציית מים, כשמישהו נפל או נתקע, נכנסנו למים לעזור ולחלץ, כאילו אנחנו מכירים ורוכבים יחד כבר שנים. וכשהגענו לאגם, כל הקושי נשכח.

פנגונג צו הוא פלא של ניגודים. מים שמחליפים צבעים, טורקיז עמוק באמצע המדבר. הרים מושלגים במרחק, ושקט אינסופי בגובה שקשה לתפוס. לתחושה הזו אין מילים. המדבר בגבהים האלה משתלב בירוק ובמפלי מים, והנשימה פתאום נפתחת.

בלילה ישנו באוהל על שפת האגם. פשוט, קר, לא מתוכנן. אכלנו אצל משפחה שגרה בכפר הסמוך. דיברנו, צחקנו, טבלנו במים הקרים, והבנו שוב כמה מעט צריך כדי להרגיש הרבה.

למחרת חזרנו ללה. ארבע שעות של רכיבה מורכבת. האבנים הקטנות מרעידות את כל הגוף, והישיבה ארוכה ומעייפת. ובכל זאת, משום מה, החוויה והאנרגיה משכיחות הכול. בלה ישבנו במסעדה המקומית כדי לנוח ולנשום רגע, לפני שנצא אל התחנה הבאה של המסע.

בזמן שאכלנו הייתי עייף, קצת מותש, אבל דבר אחד היה לי ברור. זהו. חוויתי, העזתי, הלכתי הכי רחוק שרציתי. עכשיו אני רוצה לחזור שלם ובריא. יש לי ילדים, ויש לי חיים לחזור אליהם. לא היה שם רגש דרמטי ולא רגע של הארה. רק שיח פנימי צלול: “לא חייבים להסתכן עוד. הספיק. היה מספיק קושי, מספיק יופי, מספיק התמסרות.” הרגשתי שלם. השלמות לא באה מהמסע כולו. היא באה מזה שלא ברחתי, שהקשבתי למה שקרא לי ונתתי לו מקום. עכשיו הגיע הזמן להאט, לנוח ולעכל. כנראה נשאתי איתי הסכמה ישנה עם עצמי, שתמיד צריך להוכיח עוד משהו. ולראשונה אמרתי לעצמי ברצינות: “אני לא חייב להוכיח כלום.”

ואז, כרגיל, כמו בכל פעם שיצאנו לרכוב בהרים, קרה משהו שאילץ אותי להתמודד שוב עם דילמה.

מה קרה במסעדה? את זה אספר כבר בסיפור הבא.